פסק-דין בתיק עת"מ 52167-12-11

העותרת היא בעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת מאוניברסיטת Witwatersrand שביוהנסבורג, דרום אפריקה. את התואר קיבלה בשנת 1972. היא עלתה ארצה בשנה זו, ובשנת 1998 קיבלה תעודה המכירה במעמדה במקצוע האמור. העותרת עובדת במקצועה זה למעלה מ- 30 שנה.

ביום 31.1.09 נכנס לתוקף חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תשס"ח-2008 (להלן: החוק). על פי החוק, רישויים של קלינאי תקשורת (כמו גם של "מקצועות בריאות" אחרים), הינו באחריות משרד הבריאות. סעיף 8 לחוק קובע, כי על מנת שאדם יוכל לקבל תעודה במקצוע בריאות, עליו לעמוד בתנאים שונים, ובכללם השכלה, הכשרה מעשית ועמידה בבחינות. סעיף 58 לחוק קובע הוראת מעבר לגבי מי שהייתה בידו "תעודת הכרה במעמד במקצוע בריאות", ערב תחילתו של החוק. על פי ההוראה, אדם כזה זכאי לקבל תעודה במקצוע בריאות על פי החוק, ובלבד שהגיש בקשה לכך בתוך 12 חודשים מיום התחילה, והתקיימו בו תנאים נוספים, שאינם מענייננו.

מלכתחילה, על פי סעיף 58 היה על העותרת להגיש את הבקשה האמורה עד ליום 30.1.2010. בשלב מסוים תוקן החוק, והמועד להגשת בקשות הוארך עד ליום 15.3.11. העותרת הגישה את הבקשה רק ביום 12.7.11. הסיבה לאיחור נעוצה בנסיבות טראגיות. במהלך התקופה בה היה על העותרת להגיש את הבקשה, הייתה היא עסוקה בטיפול בכלתה שחלתה בסרטן, אשר נפטרה, למרבה הצער, בהיותה כבת 38, והותירה אחריה יתומים רכים בשנים. בקשתה של העותרת נדחתה מן הטעם שחלף המועד, ועל פי לשונו, כך סבור המשיב, אין החוק מותיר בידו שיקול דעת להארכת המועד. המשיב סבור, כי הדרך היחידה הפתוחה עתה בידי העותרת לקבלת תעודה, היא לגשת לבחינות (כאמור בסעיף 8 לחוק), שכן השכלה והכשרה מעשית יש לה. מכאן העתירה.

השאלה, אם כן,  מה הדין, כאשר החוק אינו קובע דבר לעניין האפשרות להארכת מועד.

שאלה זו עמדה בפני בית המשפט העליון בבר"ם 2340/02 הוועדה לתכנון ולבנייה רמת השרות נ' אגא וכט ואח' (מיום 30.3.03, ולהלן:  פרשת וכט). באותה פרשה עסק בית המשפט העליון בשאלה האם מוסמכת ועדת ערר לפי סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, להאריך את המועד הקבוע בחוק להגשת ערר בפניה, וזאת כאשר אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה אותה לעשות כן. כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) סברה, כי אין למצוא עיגון בתקנות הרלבנטיות לסמכותו של יו"ר ועדת הערר להאריך את המועד, אולם לשיטתה, סמכות זו מעוגנת ב "סמכותה הטבועה של ועדת הערר, זאת נוכח חשיבותה ומעמדה של הזכות לערעור". הסמכות הטבועה משרתת, כך נקבע, את חיזוק הנגישות לצדק בכלל, ולמערכות המקצועיות והשיפוטיות בפרט. עם זאת, מאחר שאין המדובר בסמכות הקבועה בחוק, "צריך השימוש בה להיעשות בריסון ואיפוק, תוך איזון מתמיד בין חשיבותו של עקרון סופיות הדיון והצורך בשמירה על מועדים הקבועים בחיקוק, ובין השאיפה להגביר את הנגישות למערכות הצדק ולביקורת השיפוטית. כשם שאין לעשות שימוש בסמכות הטבועה כעניין שבשגרה, כך גם אין לחסום את הנגישות לערכאות באופן מוחלט בשם עקרון סופיות הדיון" (ראו לעניין זה גם את פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1015/01 בן ארצי יעקב ואח' נ' מדינת ישראל - ועדת הזכאות, מיום 11.5.11). ברע"א 4990/05 ממן יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה (מיום 7.10.09), קובע כב' השופט גרוניס (כתוארו אז), כי ההלכה שנפסקה בפרשת וכט, ולפיה לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועד הקבוע בחיקוק היא "ההלכה הרצויה וכי אין מניעה להכיר בסמכות טבועה של בית המשפט להאריך מועד הקבוע בחיקוק, אף מקום שלא מצויה הוראה בחוק או בתקנות, המסמיכה אותו לכך". כב' השופט גרוניס מוסיף ומבהיר, כי מקום בו קיימת בחוק הוראה השוללת את סמכותו של בית המשפט לעניין מסוים אין לו סמכות טבועה להורות בניגוד לחוק. כך גם, מקום בו ניתן ללמוד משתיקת המחוקק כי המדובר בהסדר שלילי שאינו מאפשר לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הטבועה.

ובחזרה לענייננו. נראה, כי התוצאה לפיה אדם שאין חולק על זכאותו המהותית לתעודה במקצוע הבריאות הנדון (ונזכיר, כי לעותרת תואר ראשון שהוכר בארץ, תעודת הכרה במעמד וניסיון מקצועי של שנים רבות ביותר), לא יוכל לקבל את התעודה בלא שייגש שוב לבחינות, והכל משום שנסיבות אישיות, שאיש אינו חולק על היותן חריגות וכבדות משקל, מנעו ממנו מלהתפנות ולטפל בענייניו - אינה סבירה. לטעמי, האמור בפרשת וכט חל על עניינה של העותרת מקל וחומר. באותה פרשה, סבר בית המשפט כי מעמדה של הזכות הערעור יש בו כדי להוביל למסקנה שלוועדת הערר סמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בחיקוק. זאת, תוך איזון מול אינטרס כבד משקל אחר, של סופיות הדיון. ואילו בענייננו, המדובר בפגיעה מהותית בחופש העיסוק, שהיא זכות חוקתית (בג"צ 2921/03 קאופמן ואח' נ' מנהל האגף למקצועות רפואיים ואח' (מיום 29.4.04); בג"צ 1717/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367). לעומת זאת, קשה לומר שעומד מנגד אינטרס כבד משקל אחר, הטעון איזון. אכן, המחוקק הגביל את תחולתה של הוראת המעבר בזמן, יש להניח כי עשה זאת משיקולים של נוחות מנהלית, שאין לזלזל בהם. אולם במקרים המתאימים קיימת למשיב סמכות טבועה לקבל בקשה שהוגשה באיחור, במיוחד כשלא נטען בפניי כי האיחור יצר קושי לבחון את הבקשה לגופה ולאשרה. עוד איני סבורה, כי נכון לפרש את הוראת המעבר כהסדר שלילי לעניין הארכת המועד. כאמור, להבדיל מן המקרים שנדונו בפסקי הדין שהובאו לעיל, אין בפרשנות המוצעת כדי לפגוע בשיקולים כגון סופיות הדיון, שיקולים הנוגעים לתקציב המדינה (כמו, למשל, ברע"א 1015/01 הנ"ל), וכו'. פרשנות תכליתית של החוק, מובילה, לטעמי, למסקנה כי דווקא בעניין הנדון חייב שתהיה בידי המשיב סמכות טבועה לדון בבקשה שהוגשה באיחור, שהרי, כאמור, משטר הרישוי שהונהג בחוק יש בו משום פגיעה בחופש העיסוק, שהוא זכות חוקתית. עניין זה בולט במיוחד בעניינה של העותרת, שאיש אינו חולק על היותה ראויה לתעודה המבוקשת. המסקנה היא, כי בנסיבותיה של העותרת היה על המשיב לפעול מכוח סמכותו הטבועה ולקבל את בקשתה, גם אם הוגשה באיחור.

נוכח כל אלה, החלטתי לקבל את העתירה. משמעות הדבר כי על המשיב להעניק לעותרת תעודה במקצוע של קלינאי תקשורת, חלף תעודת ההכרה במעמד שהייתה ברשותה כל השנים, משלא נטען בפניי כי קיימת מניעה אחרת בדין לעשות כן.

המשיב ישלם לעותרת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתן היום,  ו'  אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: